חזרה לחדלות פירעון
תזכיר חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ה-2015
תזכיר חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ה-2015 (להלן: "התזכיר"), נולד כתוצאה מצורך בעדכון דברי החקיקה המרכזיים בהליכי חדלות פירעון (פשיטת רגל, פירוק והבראת חברות), והתאמתם לעולם העסקי, שמתחדש ומשתכלל תדיר.
כיום, החקיקה העיקרית בהליכי חדלות פירעון מפוזרת על פני מספר הוראות חוק. בין אלה: פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 ;פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 וחוק החברות, תשנ"ט-1999.
המטרה הראשונה של התזכיר היא ליצור קודקס אחיד ומקיף של החקיקה בהליכי חדלות פירעון – פשיטת רגל, פירוק והבראת חברות.
מטרה נוספת לשמה נועד התזכיר הוא הטמעת "החקיקה השיפוטית", במסגרת רשמית ומעוגנת כחוק. הואיל ועולם העסקים הוא עולם מהיר ודינמי, הוראות החוק והפקודה המיושנות לא הותירו ברירה לבתי המשפט (בעיקר בית המשפט המחוזי בת"א), שלא להמתין לדבר המחוקק ולקבוע תקדימים והלכות שימלאו את החלל שבחוק ובפקודה.
במצב דברים זה, מי שבפועל קבע את ההנחיות והסטנדרטים לפיהם התנהלו בעלי התפקיד, החייבים והנושים הם בתי המשפט בעיקר ולא המחוקק. מחברי התזכיר מצאו לנכון לשלב הוראות אלה בתזכיר שכן אלה ממילא מיושמות בבתי המשפט השונים בהליכי חדלות פירעון.
הגם שאין ברשימה זאת לסקור את כלל השינויים המבורכים (והמבורכים פחות) שהתזכיר מציע.
ניתן לציין את העיקריים והמהפכניים בחוק חדלות פירעון:
- הסטת נקודת האיזון מהנושה לעבר החייב. הדגש בתזכיר הוא על מתן הזדמנות לחייב להשתקם, ובשונה מהמצב הנוכחי שבו הדגש הוא יותר על זכותו של הנושה להיפרע מהחובות כלפיו.
- חדל פירעון הוא מי שלא פרע חוב שהגיע מועד פרעונו – הדגש הוא על פירעון חוב שהתגבש ולא חוב עתידי.
- בקשת חייב למתן צו כינוס נגדו בהליכי פשיטת רגל תתנהל לפי המוצע בבית משפט השלום ולא בבית המשפט המחוזי.
- כאשר מוגשת בקשה לבית המשפט מטעם חברה, הבקשה תסווג כבקשה לצו חדלות פירעון, ובית המשפט הוא זה שיחליט האם דין החברה לפירוק או למסלול של הבראה.
- שינוי בסדר דין הקדימה: התזכיר מציע לבטל את דין הקדימה של העובדים (שממילא פונים למוסד לביטוח לאומי כדי לקבל גימלה), של רשויות המס (העדר הצדקה להעדיף את המדינה בהיותה כיס עמוק), ושל מי שהשכיר נכס לחייב עבור דמי השכירות שהחייב חב לו עבור 12 החודשים האחרונים עובר לקריסתו.
- נושה בעל שעבוד צף ייפרע 75% משווי השעבוד הצף ואילו היתרה תשמש לפירעון יתר החובות של "הנושים הרגילים". ככל שהנושה בעל השעבוד הצף לא נפרע מלוא חובו (כלומר לא היה בשעבוד הצף שהתגבש כדי לסלק את החוב כלפיו), אזי הוא הופך להיות נושה בדין רגיל, שכן יתרת החוב הופכת להיות במעמד של חוב כללי.
יוער כי הפחתה זו בפירעון החוב של הנושה בעל השעבוד הצף באה לתקן את היתרון שהתזכיר מקנה לו לכאורה, לאחר שהתזכיר מציע לצמצם את דין הקדימה בפירעון החובות כלפי חלק מהנושים הקיימים (עובדים, רשויות המס, ומשכירי נכסים) ובכך מעניק עדיפות למעשה לנושה בעל השעבוד הצף, שכן הוא נפרע אחרי הנושה המובטח ואחרי הנושים בעלי דין הקדימה.
- נושה בעל שעבוד קבוע יוכל להיפרע מלוא הבטוחה בתנאי שיש נכסים אחרים לחייב חדל הפירעון, שהתמורה בגין מימושם תספיק לפחות לפירעון-25% מהחוב הכללי כלפי הנושים הרגילים או מיליון ₪ לפי הנמוך ("שיעור הנשייה המזערי").
בכל מקרה אחר, הנושה המובטח יוכל לממש את הבטוחה ולגבות ממנה רק 75% משווי החוב (ולא משווי הבטוחה, כדי למנוע בטוחות עודפות), כך שהיתרה תועבר לשאר הנושים הרגילים. (יתרת החוב כלפי הנושה המובטח הופכת להיות חוב כללי).
עו"ד אביתר כהן, היה בין נציגי הועדה מטעם לשכת עורכי הדין שגיבשה את עמדת לשכת עורכי הדין בעניין התזכיר.
