חזרה לחדלות פירעון
בהליכי חדלות פירעון בין של יחיד ובין של תאגיד, בד"כ אין די משאבים בכדי לפרוע את החובות לנושים. משכך, המחוקק קבע סדר בכל הנוגע לשאלה, מי מהנושים ייפרע תחילה, באיזה סדר, ובהתחשב בטיב החוב כלפיו.
מאחר שבחודש ספטמבר 2019 חל שינוי בכל הנוגע לדיני חדלות הפירעון בישראל, נערכה התאמה לסדר פירעון החובות.
סעיף 231 לחוק קובע את סדר פירעון החובות:
231. חובות החייב והוצאות הליכי חדלות הפירעון ייפרעו מנכסי קופת הנשייה בסדר עדיפות זה:
(1) חובות מובטחים – לפי הוראות סימן א': נושה מובטח, לפרק ו';
(2) הוצאות הליכי חדלות הפירעון – לפי הוראות סעיף 233;
(3) חובות בדין קדימה – לפי הוראות סעיף 234;
(4) חובות שלהבטחת פירעונם שועבד נכס בשעבוד צף – לפי הוראות סימן א': נושה מובטח, לפרק ו';
(5) חובות כלליים – לפי הוראות סעיף 235;
(6) ריבית נוספת – לפי הוראות סעיף 236;
(7) חובות דחויים – לפי הוראות סעיף 237.
1. חובות מובטחים:
חוב מובטח הוא חוב שהובטח בנכס להבטחת פירעון החוב. לדוגמא, רכב משועבד כמשכון, נכס מקרקעין שמובטח בהלוואת משכנתא ועוד. לנושה זה עדיפות מלאה בכל הנוגע לזכות להיפרע מהחוב לפני הנושים האחרים. במידה והנושה מימש את הנכס ורק חלק מהחוב נפרע, יתרת החוב הופכת להיות במעמד של חוב כללי.
2. הוצאות הליכי חדלות פירעון:
סעיף 223א מגדיר מה הן הוצאות הליך חדלות פירעון. ברמת העיקרון, כל הוצאה שבעל התפקיד הוציא לצורך ניהול וקידום ההליך, לרבות שכרו הם בגדר הוצאות הליך חדלות פירעון. במידה ואין די כספים בקופה לשלם את ההוצאות בהליך, ניתן לפנות למקור שנקרא "שעבוד צף" (ראו להלן) וליטול משם את הכסף הדרוש לכיסוי ההוצאות.
3. חובות בדין קדימה:
חובות בדין קדימה הם חובות שאין להם נכס להבטחתם, אולם הם זוכים למעמד עדיף בשל שיקולים סוציאליים או שיקולי מדיניות שקבע המחוקק. כך למשל, כאשר מתנהל הליך חדלות פירעון, ועובד של היחיד או של התאגיד לא קיבל את שכרו או את הפיצויים הנובעים מהפסקת ההעסקה, הלה יוכל לפנות למוסד לביטוח לאומי בתביעת חוב, על מנת לממש את הפרמיה ששולמה משך השנים עבור הביטוח. ככל שנותרה יתרת חוב לעובד, הסכום ישולם לעובד בדין קדימה עם מגבלה של 27,951 ש"ח לעניין שכר עבודה, או על 41,927 ש"ח לעניין פיצויי פיטורין יחד עם שכר העבודה.
הנושה השני שזוכה לעדיפות היא רשות המיסים – מס הכנסה, וכן המוסד לביטוח לאומי. מדובר על כספים שהחייב ניכה במקור וטרם העביר לרשות המיסים או כסף שהחייב ניכה לפי סעיף 342(ג) לחוק הביטוח הלאומי. למעשה אלו לא כספים ששייכים לחייב ולכן יש הצדקה לתת עדיפות לנושים אלה לקבלם, על פני נושים אחרים, אחרת הנושים האחרים נהנים למעשה מכספים שלא מגיעים להם.
הנושה השלישי שזוכה לעדיפות הוא הזכאי/ת למזונות, לפי פסק דין.
הנושה הרביעי שזוכה לעדיפות היא רשות המיסים – מע"מ, בגין קרן חוב שנוצרה ב-12 החודשים שקדמו למתן צו פתיחת הליכים.
הנושה החמישי שזוכה לעדיפות בכל הנוגע לקרן החוב הם: רשות המיסים, ביטוח לאומי בגין דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות, ארנונה. לנשיה זו יש תנאים והגבלות. ניתן לתת לנושים אלה עדיפות במקרה שבו מדובר בתשלום חובה, כאשר החייב ערך עם הנושים הסדר פריסה של החוב לתקופה של 12 חודשים לפחות. מדובר על החיובים שנוצרו בתקופה של 3 שנים לכל היותר (לאו דווקא רצופות, בעל החוב יכול לבחור אילו שנים).
במידה ואין די בנכסי קופת הנשייה שאינם משועבדים כדי לפרוע את החובות בדין קדימה, ייפרעו חובות אלה מהנכסים שעליהם חל שעבוד צף.
4. חובות שלהבטחתם ניתן שעבוד צף:
מדובר על שעבוד שאינו קבוע, אלא שעבוד שמתגבש בהתאם לתנאי השעבוד בקרות מקרה מסוים. סעיף 244 לחוק קובע מספר הגבלות בעניין זה:
244. (א) ניתן צו לפתיחת הליכים, יחולו הגבלות אלה לעניין שעבוד צף:
(1) השעבוד הצף יחול, עד לסיום הליכי חדלות הפירעון, רק על נכסים של החייב במועד מתן הצו לפתיחת הליכים, וכן על התמורה בעד נכסים כאמור או נכסים חלופיים להם, הניתנים לזיהוי או לעקיבה (בסעיף זה – נכסי השעבוד הצף);
(2) נושה המובטח בשעבוד צף רשאי להיפרע את החוב המובטח מנכסי השעבוד הצף בסכום שלא יעלה על 75% מהתמורה שהתקבלה ממימוש נכסי השעבוד הצף (בסעיף זה – תקרת השעבוד), ויחולו הוראות אלה:
(א) לא נפרע לנושה המובטח בשעבוד צף מלוא החוב המובטח, בשל הוראות סעיף זה, יהיה דינה של יתרת החוב כדין חובות החייב שאינם חובות מובטחים;
(ב) יתרת השווי של נכסי השעבוד הצף שמעבר לתקרת השעבוד, תשמש לפירעון החובות הכלליים.
(ב) בסעיף זה, "התמורה שהתקבלה ממימוש נכסי השעבוד הצף" – התמורה שהתקבלה ממימוש נכסי השעבוד הצף בניכוי ההוצאות שהוצאו לשמירת ערכם, להשבחתם ולמימושם.
5. חובות כלליים:
מדובר על חובות רגילים, שאין להם מעמד מיוחד לחיוב (מובטח, דין קדימה) או שלילה (דחויים).
על חוב רגיל יש להוסיף הפרשי הצמדה לפי דין או הסכם עד מועד הפירעון בפועל. בכל הנוגע לריבית, יש להוסיף ריבית בסיסית (הריבית לפי דין או הסכם שחלה כל עוד החייב משלם את התשלומים שהוא חב בהם במועדם) עד מועד מתן צו פתיחת הליכים.
לא נקבעו בהסכם בין הנושה לחייב ריבית והפרשי הצמדה או שאין הוראת דין מיוחדת בעניין זה, יש להוסיף לחוב הכללי הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה.
החובות הכלליים לא יכללו ריבית פיגורים = חלק הריבית הנוסף לפי דין או הסכם על הריבית הבסיסית, שהחייב נדרש לשלם בשל אי-תשלום תשלומים שהם חב בהם במועדם, וכל קנס פיגורים או תשלום דומה לזה יהא כינויו אשר יהא בשל אי-תשלום במועד.
6. ריבית נוספת:
מדובר על ריבית שהצטברה לאחר מתן צו פתיחת הליכים, לרבות ריבית שנוספה לחובות מובטחים ולא ניתן לפרוע אותה מהנכסים המשועבדים; כן מדובר בריבית פיגורים שנוספה עד מועד מתן הצו לפתיחת הליכים.
כאשר הנאמן מחלק דיבידנד הוא ישלם קודם ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה, ולאחר מכן את יתרת הריבית.
7. חובות דחויים:
(1) תשלומים עונשיים שהוטלו על החייב;
(2) לעניין חייב שהוא תאגיד – חובות לחברי התאגיד הנובעים מהיותם חברי התאגיד וחובות לחברי התאגיד שיש עילה להשעיית פירעונם לפי סעיף 6(ג) לחוק החברות או לפי כל דין אחר.
